דויד המלך אומר: וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ (תהלים פ"ו, ט"ז). אומר על כך רשב"י: וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ. וְכִי לָא הֲוָה בְּרֵיהּ דְּיִשַׁי אִיהוּ, עַד דְּאִיהוּ אֲמַר בִּשְׁמָא דְאִמֵּיהּ, וְלָא בִּשְׁמָא דַּאֲבוֹי. אֶלָא, הָא אוֹקִימְנָא, דְּכַד יֵיתֵי בַּר נָשׁ לְקַבֵּל מִלָּה עִלָּאָה לְאִדְכָּרָא, בָּעֵי לְמֵהַךְ בְּמִלָּה דְּאִיהוּ וַדַּאי. וְעַל דָּא, אַדְכַּר לְאִמֵּיהּ, וְלָא לַאֲבוֹי (תרגום: וכי לא היה דויד, בנו של ישי, עד שהוא אמר בשם אמו ולא בשם אביו? אלא כפי שביארנו, כאשר יבוא אדם לקבל דבר מה עליון, הוא צריך ללכת בדרך ודאית ולכן הזכיר את אמו ולא את אביו) (זוהר מהדורת הסולם, בראשית דף פ"ד ע"א). מבאר הרב החיד"א: ואפשר שרצה לומר: וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ, כי אמו באה במקום שפחה, כי ישי חשב לטהר זרעו בשפחה (יוסף תהילות, תהלים פ"ו, ט"ז). ישי קבע עם שפחתה, אמתה של אשתו נצבת בת עדיאל, שתבוא אליו ויוולד לו ממנה ילד ובזה יטהר את זרעו. כל זאת משום שישי חשש שמא אין הוא ראוי לבוא בקהל ישראל ולשאת את אשתו. לאחר שנולדו להם שבעה ילדים, חשש ישי שמא הוא אינו ראוי לבוא בקהל ישראל, בהיותו צאצא של רות המואביה ונאמר בתורה: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' (דברים כ"ג, ד'). אמנם, בבית דינו של שמואל נפסק: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית (יבמות ע"ז, ע"א). נצבת אשתו של ישי, בעצת בית דין, הלכה אליו בסתר במקום אמתה ונולד מהם דויד. כיון שזה עדיין לא נודע, חשבו אחיו של דויד כי הוא ממזר, כמאמר הפסוק: מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי (תהלים ס"ט, ט'). אמרו האחים: אל תקרא מוזר אלא ממזר. על פי זה, אנו מברכים את האדם בשם: פלוני בן פלונית, כלומר מזכירים את שם אמו וכך גם כעושים אזכרה לנפטר. אמנם מנהג בני אשכנז הוא לציין תמיד את שם האב.

אומרת הגמרא: כל קמיעי (הקמיעות) בשמא דאמא (בשם האם) (שבת ס"ו:) ומבאר רש"י: פלוני בן פלונית. סיבה נוספת להזכרת שם האם, מובא בספר המלכות, כי על פי הקבלה, שם האדם עם שם אמו הוא סוד נשמתו. טעם נוסף מובא בדברי הרב החיד"א, כדי לא לעורר קטרוג, מאחר והאם פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, אין עליה קטרוג רב. בעליה לספר תורה, מזכירים את שם האב כדי לא להטיל פגם ביחוסו של האדם, המיוחס לשבט ולמשפחה על פי אביו כדברי הכתוב: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א', ב'). ניתן על פי זה להוסיף על פי דברי האריז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ט) האומר, כי האישה בדרך כלל אינה באה בגלגול, כדברי הפסוק: דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת (קהלת א', ד'). הארץ היא בחינת הנקבה, המלכות אשר האישה היא בחינתה ואינה צריכה לבוא בגלגול, אלא אם כן תצטרך לבוא בגלגול על מנת לסייע לבעלה.

מובא בליקוטי הלכות (ברכות השחר הלכה ג), שצריך להזכיר שם האם ולא את שם האב, כי משם האב נוספת תוספת רוח בבחינת: תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן (תהלים ק"ד, כ"ט) ועל ידי הזכרת שם האב, עלול החולה להסתלק. על כן, כאשר מברכים את החולה, צריך להעלים את שם האב שהוא שם העצם, ולהזכיר את שם האם שהוא שם הכינוי, המוסיף חיות בעולם הזה. היות והעולם הזה הוא בהעלמה מלשון עלם, על כן, גם הוספת החיות תהיה בהעלמה.

הש"י יזכנו לחזות בסיום כל בירורי רפ"ח הניצוצות הכלליים והפרטיים של כלל ישראל, לתיקון שלם של כל ששים רבוא נשמות ישראל על כל ענפיהן, ולביאת משיח צדקנו, בסוד דברי חז"ל: אין בן דוד בא, (אלא) עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר (ישעיהו נ"ז, ט"ז): כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף (וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי) (יבמות ס"ב, ע"א). כן נזכה לקבוץ כל נדחי ישראל בבחינת: וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח (שמואל ח"ב י"ד, י"ד).