מבאר הלשם כי ראשית נתגלו ד' אותיות הוי"ה, הכלולות זו בזו והן עשר וכל אות מהן בעשר, שגם הן כלולות זו בזו ומהן התפשטו כל כ"ב האותיות, שגם הן כלולות זו מזו, על פי סדר רל"א השערים5 . כעת נתגלה כוחן של האותיות שבצירופיהן: "וכן נתפשטו בצירופם, מצירוף לצירוף לאין קץ ותכלית, עד שיצאה התורה, ג' אלפים ומאתים מהעולם כולו", כי התורה נתייסדה ב-ל"ב נתיבות חכמה וכל נתיב נתפשט למאה, על ידי התפשטות מעשר לעשר וכל זה נעשה בשעשועים של ב' אלפי שנין, שקדמה התורה לבריאת העולם. השעשוע כנכתב לעיל, מורכב משתי בחינות התנוצצות וצמצום וישנן שתי בחינות קודמות להן, הרצון והמחשבה, שקדמו לשעשועים. אלו ד' הבחינות, הן שורש גילוי ד' אותיות הוי"ה, על פי הסדר: רצון - מחשבה - שעשוע (התנוצצות) - שעשוע (צמצום). ד' אותיות הוי"ה הן כנגד ד' מילואי הוי"ה - ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שמניינם רל"ב, כמנין יְהִי אוֹר של מעשה בראשית. רל"ב זה רומז לרל"א שערי האותיות ובחינה אחת כוללת של כ"ב אותיות. כל מציאות העולם נוצרה על ידי צירופי האותיות וכך הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וזהו שאמרו בגמרא (ע"ז ג.), שהקב"ה עוסק בתורה בכל יום, שבכל יום מגלה בה וממנה, אורות חדשים הנצרכים למציאות העולמות והנהגתם וזהו: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם, משחקת לפניו בכל עת. מוסיף הלשם ומבאר נקודה חשובה הקשורה לספר המלכות: הרצון לשעשועים, להתגלות בנועמו וזיוו לזולתו, הוא הנקרא מלכות, על שם המלכה ועצה. עד כאן מביאורו העמוק והנפלא של הלשם.
רבי יוסף ג'יקאטיליה בספרו "גינת אגוז" (עמוד ק"ל) כותב על שם צבאו"ת, שסודו צבא אות, צבא האותיות: "כי מתוך החקירה בצבא האותיות ובצירוף גלגולם, נתהוו כל צבאות העולם, עליונים ותחתונים". אולי זהו שאמרו רבותינו במדרש: אֵת הַשָּׁמַיִם לרבות תולדותיהם וְאֵת הָאָרֶץ וכל תולדותיה. בסיום מעשה בראשית (נאמר): וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם (בראשית ב). וְכָל צְבָאָם משמע וכל צבאותיהם תולדותיהם, כמובא בפירוש הרמב"ן - צבא הארץ וצבא השמים, אלא שהגמרא (ר"ה י"א.) לומדת מהתיבה צבאם - צביונם, שנבראו בקומתן.
המקור הקדמון ביותר, כידוע לנו, העוסק בצירוף האותיות, הוא ספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו ונערך על ידי רבי עקיבא. כתוב בספר יצירה (פ"ב מ"ב): "עשרים ושתים אותיות, חקקן, חצבן, שקלן והמירן, צרפן וצר בהם נפש כל היצור ונפש כל העתיד לצור". מבאר הגאון מוילנא בפירושו למשנה זו, שבכ"ב אותיות התורה, נברא כל דבר: "שהכל נבראו בששת ימי בראשית... רק שמוציאן (את כל העתיד לצור) מהכח אל הפועל".
רבי אברהם אבולעפיה - הרואה, שעסק רבות בדרכי הצירוף, היה מגדולי החכמים שעסקו בחכמה זו והדגישו את ערכה כחכמה נבואית. רבי דוד דרעא הלוי מזכירו בספרו - ספר המלכות. רבי אברהם אבולעפיה, מורו של רבי יוסף ג'יקאטיליה, כתב בספרו - ספר הצירוף, כי הצירוף המחשבי הוא: "צירוף הנעשה בלב להוליד מילה על פי חכמת הצרוף". זהו צירוף שכולו שכלי: "ומגלגל השכל יוולד והוא תכלית כוונת הצרוף ולפי דקותו ועוצם גדולתו, ראוים להיות כל הצרופים שהקדמנו הקדמות לו, כדי להגיע אל מעלתו, מפני שהוא כלי מאזנים תלויה באור השכל, לא באור הרגש". דוגמא לצירוף זה הוא נותן במקום זה: המילה צרו"ף חשבונה שע"ו ומאחרת בת ד' אותיות שגם היא מניינה שע"ו וזוהי תיבת שלום. הרי מילת צרו"ף נעתקה אל מילת שלו"ם כאומרו: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כה), שהשלום נעשה על ידי צירוף האותיות ובתיבת עושה, נרמז מניינו שע"ו. על פי רעיון זה נוכל להמשיך ולומר שתיבת שוכן יש בה ד' אותיות ואף היא מניינה שע"ו, צרו"ף, שלו"ם וזהו שוכן שמים, זהו משכנו ושם משכין הוא שלום בין אש למים. עושה שלום במרום, יעשה שלום עלינו, ישכין שלום בינינו בארץ, כפי שעושה הוא זאת בשמים.
על התגלות פעולות הקב"ה באמצעות האותיות, כותב רבי זלמן מלאדי בעל התניא: "מדותיו של הקב"ה, כשבאות לבחינת התגלות פעולתן בתחתונים, נקרא גילוי זה והמשכת פעולה זו, בשם מאמר וצירוף אותיות, שהרי אי אפשר שתהיה שום פעולה נמשכת ממדותיו הקדושות, בלי צירופם הנקראים בשם אותיות (תניא לקוטי אמרים, שער היחוד והאמונה פי"א). כך האותיות יְהִי אוֹר הן ענין המורה על התהוות האור מאין ליש. ממשיך בעל התניא: "ונמצא, כי כל חיות וכוחות הנמשכות ממדותיו הקדושות לתחתונים, לבראם מאין ליש ולהחיותם ולקיימם, נקראות בשם אותיות הקדושות, שהן בחינת המשכת החיות מרצונו וחכמתו ומדותיו, להתהוות עולמות ולהחיותם". העולמות הסתומים, דלא אתגליין, על פי דבריו, מתהווים מכוחות נעלמים כאותיות המחשבה. העולמות הגלוים, עלמין דאתגליין, נבראו מהתגלות כוחות הנעלמים הנקראים אותיות המחשבה וכשהן בבחינת התגלות, הן נקראות בשם מאמרות בחינת אותיות הדיבור. מכאן יובן השם אותיות המלמד על מהותן שהרי, על פי דברי בעל התניא, האותיות מלמדות על בחינות הנמשכות מהעולמות העליונים ומתגלות בעולמנו, כלומר כוחות הבאים מלמעלה, זוהי לשון אותיות, באות, בבחינת: יֶאֱתָיוּ (יבואו) חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם (תהלים סח). שמן של האותיות מעיד גם על מקורן: עלמא דאתי, העולם הבא.
הגדרה חשובה לאותיות נותן לנו הרמ"ק: "האותיות הם היכלות וטירות לרוחניות והם כלים שואבים האצילות כדרך הגוף שהוא שואב הנשמה בתוכו" (פרדס רמונים שער האותיות פ"ב) אכן, כשהאדם מרכיב על האותיות את הניקוד והטעמים, הן חיות ומעידות על חיותו של האדם המדבר. כשהדיבור הוא בדברי תורה, הרי זוהי חיות אלוהי"ת. כשהדיבור בדברי התורה, מובן לאדם בעומקו, הרי זוהי חיות אלוהית בעוצמה כבירה.
על חשיבות העוסק בצירוף האותיות כותב רבי מרדכי בוזגלו בספרו מעיינות החכמה (כ"ג): "דע, כל העוסק בתורה ובמצות ובפרט בחכמת הצירוף, אף על פי שהם מתים, נקראים חיים שנאמר: וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חי (שמואל ח"ב כ"ג).
ביאור נפלא למהות האותיות וחלקיהן מספק לנו "שערי גן עדן": "כי בתורתנו הקדושה כתיב: נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּ"ךְ (שיר השירים א), בכ"ב אותיות התורה, שעל ידי האותיות יוצר הכל הוא והם כלי אומנותו של הקב"ה דכתיב: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אל תימא אמון, אלא אמן ולכן כל אות מן כ"ב אותיות התורה, מורים בעצמותם, במנינם ובבנינם שהוא המבטא שהוא נקרא במבטא על ידי המילוי שלו היינו כי ה-א' כמו שהוא נכתב כזה א' הוא צורתו והוא אחד הוא מנינו וכשתרצה לבטא בשפתים, צריך לקרוא אותו במלואו שהוא אל"ף והוא בנינו וכל אחד מ-ג' החלקים, מורים סודות גדולות ונוראות כמ"ש כל אחד במקומו, כמבואר בצורה בכמה צורות. הנה בברייתא הנ"ל6 נאמר: בשלושה ספרים נברא העולם, היינו על ידי ג' חלוקות האותיות שהם סוד: סֵפֶר, סְפַר וְסִפּוּר ונפרש אלו ה-ג' ספרים, סֵפֶר היא האות כמו שנכתב בספר שהוא צורתו וזהו בצורה. סְפַר הוא המנין וזהו בשם כי שמו הוא על ידי מנינו כמ"ש. וְסִפּוּר הוא המבטא והוא מלואו וזהו בבנין כמבואר בברייתא שם, ג' אותיות בונות ו' בתים ואות א' על ידי מלואו נעשה בנינו והבן זה" (שער האותיות פתח א' אות א').
על יכולת האדם להיטיב באמצעות האותיות וצירופיהן, כותב האדמו"ר מקומארנה ב"נתיב מצוותיך" (נתיב התורה שביל א' סכ"ה), כי כשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם הזה, כדי להיטיב עם ברואיו, צמצם עצמו בתוך אותיות התורה: "שהעולם ומלואו, מלאין שמות ויחודים וצרופים ואותיות התורה ולזה, גַּל עֵינַי (וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ) (תהלים קיט), שאזכה לראות האור והחיות ואלוקות שבתוך כל הנמצאים, שמלא כל הארץ כבודו ולא אהיה סומא ליגרר חלילה אחר הרע ותאות גשמיות אלא, להעלותם לאור וחיות ודביקות ואז אזכה - וְאַבִּיטָה, הבטה מלמעלה למטה. נִפְלָאוֹת - נפל אות קדוש מִתּוֹרָתֶךָ". על ידי לימוד התורה, מעלה האדם את האותיות שנפלו ומברר את הטוב מהרע, הרע נופל למטה והטוב יתעלה, על ידי שידע שאלופו של עולם, בכל תנועה ונברא.
רבים התבססו בדבריהם על האותיות, על המאור הגדול, הבעל שם טוב. בפירושו לתורה כותב הבעש"ט7 : "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, כי יש בכל אות, עולמות ונשמות ואלוקות ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלוקות ואחר כך מתייחדים ומתקשרים יחד האותיות ונעשים תיבה ואחר כך מתייחדים יחודים אמיתיים באלוקות וצריך האדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה מהנזכר ואז מתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול עד אין שיעור וזהו: תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ דהיינו עולמות, נשמות ואלוקות". משמע שגם האדם יכול להשתעשע בתורה וזהו: לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי (תהלים קיט). בביאורו הנפלא מסביר הבעש"ט - צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ (בראשית ו), תיבה זוהי מילה וצוהר זהו פתח שיש לפתוח למילה, כדי להפך את הדבר מרע לטוב. לדוגמא: אם זוהי עת צרה, יפתח לה צהר ויהפוך אותה ל-רצה, לשעת רצון, על ידי כך שהוא מגלגל את אותיות התיבה באופנים שונים, משליך את המשמעויות הרעות ובוחר בצירופים הטובים, בזה ממשיך האדם על עצמו טוב.
דוגמאות לשימוש בכוחה של חכמת הצירוף מצאנו אצל אברהם אבינו בו כתוב: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם (בראשית יח). שואל הזוה"ק: אֲשֶׁר עָשָׂה, שחט מבעי ליה, אלא עשה ודאי, שאברהם עשה, ברא את העגל על ידי צירופי אותיות שבספר יצירה. כך מסופר על המהר"ל מפראג שברא את הגולם בחכמת הצירוף.
רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל עושה שימוש רב בחכמת הצירוף ובגימטריות, בעיקר בספרו "מחשוף הלבן". בפרשת ראה כותב אבי"ר יעקב - רְאֵה אָנֹכִי, אנכי הוא כינוי לשכינה והיא זו המדברת אלינו ואומרת לנו, ראו מדרגתו של משה רבינו ולמדו ממנו, שהרי הוא זכה להיקרא בעלה דמטרוניתא, בעל השכינה. רמז נפלא מצא רבי יעקב בתיבת ראה, כשממלאים אותה - ריש אלף הה, הרי סופי התיבות - שפה גימטריה שכינה. להורות לנו שע"י ראיה של קדושה והתבוננות בחכמת התורה, ניתן לראות זיו פני שכינה ובזה יובנו היטב דברי רשב"י - תא חזי עדיף מתא שמע. האמירה הנפוצה בגמרא היא: תא שמע, בוא ושמע, האמירה הנפוצה בזוהר הקדוש היא: תא חזי, בוא וראה ושתיהן נצרכות ליראי ה' ולחושבי שמו, אך ידועים דברי רשב"י: תא חזי עדיף מתא שמע.
רבי יוסף ג'יקטיליה מביא בספרו "גינת אגוז", חשבון נפלא המראה את גדולת הש"י ואת יופיה והדרה של התורה. עשרים בגימטריה כתר, עשרים וששה בגימטריה כתר תורה. עשרים היא האות כ' הרומזת לכתר, עשרים וששה הם כ"ו הרומז לשם ה' וזוהי כתרה של תורה.
